במאה ה-18 חי יהודי מיוחד וקדוש עליון בעיר פדובה שבאיטליה. יש שכינוהו הרב, יש שקראו לו המקובל. הוא היה ידוע כסופר ומשורר וכחוקר רטוריקה. דוד גדנקן עם 10 דברים שרציתם לדעת על הקדוש הנשגב רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל זיע"א.

א. רבי משה חיים נולד לאביו רבי יעקב לוצאטו ולאמו דיאמנטה, בשנת ה'תס"ז ( 1707 למנינם), בעיר פאדובה שבאיטליה. האב, רבי יעקב היה סוחר נכבד והיה ידוע כבעל נכסים ועשיר גדול מחד וכתלמיד חכם מאידך. משפחתו דאגה לילד ללימודיו התורניים והפקידה את חינוכו בידיו של הרב ישעיהו באסן, בנו של הרב ישראל חזקיהו באסן מורונה ותלמידו של הרב משה זכות ( הרמ"ז). בשנים 1715 עד 1723 היה ראש הישיבה בעיר פאדובה. הרב באסן הבחין בידענותו ובקיאותו של הנער משה חיים והשקיע רבות בהוראת התלמוד וספרי פוסקים.

ב. בהיות הרמח"ל בן 15 שנים, עזב רבו ומורו הרב באסן את פדובה עקב מינויו כרבה של העיר ריג'יו במקום חמיו הרב בנימין הכהן ויטאלי. משה חיים בתמיכת אביו, הוסיף ללימודי הקודש, לימודי שפות כצרפתית,לטינית ויוונית וכן למד באניברסיטה המקומית מדעים. את לימודי הקודש למד בביתו כשהוא מתעמק במיוחד במורשת רבו שהנחיל לו שערי הקבלה והסוד. רבי משה חיים הצטרף לחבורה של צעירים שקראה לעצמה: "מבקשי ה'" שעיקר מטרתה הייתה לימודי הקבלה בצוותא. על אף גילו הצעיר אמרו עליו חכמי פאדואה כי כנער הוא יודע את כל הש"ס בעל פה ובקי מאין כמוהו בכתבי האר"י זצ"ל ובמכמני ספר הזוהר.

ג. הרמח"ל הרבה לעסוק בספרות כללית ובעיקר עסק בכתיבה של סיפורת. את חיבורו הראשון הוציא בגיל 17 וקרא לו "לשון לימודים", ספר שעיקרו: עקרונות הכתיבה וההרצאה. "מעשה שמשון" היה מחזה הראשון שכתב הרמח"ל וכשבן רבו עמד להינשא כתב לכבודו מחזה בשם "מגדל עוז". כשחנכו בבית הכנסת הגדול בעיר פאדובה ארון קודש חדש ביקשו מהרמח"ל לכתוב שיר ומזמור לרגל האירוע ורבי משה חיים לוצאטו כתב שיר מיוחד בשם: "חנוכת הארון". (ארון הקודש הזה הועבר לירושלים ומוצב כיום בבית הכנסת שבהיכל שלמה). הרמח"ל הרבה לכתוב שירה וכדוגמת ספר התהילים,כתב 150 מזמורים פרי יצירתו.

ד. בשנת ה' תפ"ו (1726) הוסמך רבי משה חיים לוצאטו לרבנות.  כרב הועמד כראש חבורת " מבקשי ה'" הייתה זו קבוצת מקובלים שכללה גם את הרב משה דוד ואלי, הרב יקותיאל גורדון (במקור מוילנה שהגיע לפאדובה ללמוד רפואה), הרב ישראל חזקיה טריוויס, הרב יעקב חזק ועוד ועוד. כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועי שם. קבוצת המקובלים קיבלה על עצמה ללמוד ברציפות, בבית המדרש, את ספר הזוהר. הכוונה לקיים תורנות ללא הפסקה לאורך כל שעות היממה. קבוצה זו קיבלה את הרמח"ל כמנהיגם.

ה. לימים פירסם תלמידו-מעריצו של הרמח"ל, רבי יקותיאל גורדון סוד של הרמח"ל, ששיתף בו את תלמידיו. סיפור המעשה החל בראש חודש סיוון ה' תפ"ז (מאי 1727). הרמח"ל חווה אז התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו נושאים ורזי קבלה רבים. הרמח"ל הגיב להתגלות זו בתיאורו: "נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר:"לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא" הרמח"ל הסביר כי שמע קול המדבר אליו ומגלה לו רזים טמירים של המלך הקדוש. גילוי זה לא היה חד פעמי ואותו "קול נסתר" חזר להשמיע רזים טמירים. הרמח"ל סיפר לתלמידיו, בני קבוצתו, כי נהג בעת ההתגלויות, להוריד את ראשו על השולחן כאילו הוא ברגעי מנוחה. כשפרסם  רבי יקותיאל את סודו של רבו , אותו נשא עימו כחצי שנה, עורר הסיפור התלהבות רבה והערצה אדירה כלפי הרמח"ל. רבים מאד חילו את פני הרמח"ל, כולל משכילים ידועים שבאו לבית המדרש לשמוע דברי תורה, עובדה שאילצה את בני חבורת "מבקשי ה'" להפסיק חלק משיעוריהם עם הרמח"ל ולקבוע שיעורים מיוחדים להמונים בבית המדרש.

ו. פירסום ההתגלות כפי שסיפר רבי יקותיאל גורדון, הגיע לגדולי ישראל ברחבי אירופה, כדוגמת רבי יהושע העשיל רבה של וילנה וכן לרב מרדכי יפה בוינה. הסיפור עורר מהומה רבתי בעיקר ע"י הרב משה חגיז, רב ירושלמי שפעל רבות באירופה כנגד שרידי תנועת ה"שבתאות", בעיקר בקהילה היהודית באמסטרדם ובאלטונה. הרב חגיז טען כי הרמח"ל הוא "נביא שקר" וממשיך דרכו של שבתאי צבי. הרב חגיז שלח איגרת חריפה לרבני ונציה (עיר הסמוכה לפאדובה) ואלה פנו לקבלת חוות דעתו של רבו ומורו של הרמח"ל, הרב ישעיהו באסאן. בהתאם להמלצתו אולץ הרמח"ל לנעול את הארגז בו ארוזים כתביו, הותר לו לפתוח ארגז זה אך ורק באישור של מורו ורבו. כ"כ אילצו רבני ונציה את הרמח"ל להישבע בפניהם כי לא יעסוק בדברים ניסתרים וכי לא יכתוב ספרים בלשון הזוהר. הרמח"ל טען כי כיוון שהשבועה הוצאה ממנו בכפייה, היא בטלה מלכתחילה ואינה תקפה הלכתית. בארבע השנים אחרי ה"שערוריה" התרכז הרמח"ל בלימוד תורה ובהוראה לתלמידיו וכתב ספרים אך ורק בשפה העברית ולא הקבלית. ספריו אז התרכזו המחשבה עיונית-פילוסופית.

ז. כשהיה הרמח"ל בן 24 , בכ"א שבט ה'תצ"א(1731) נשא לאישה את ציפורה פינצי, ביתו של הרב דוד פינצי רבה של העיר מנטובה באיטליה.  הרמח"ל הואשם בהפרת שבועתו ובפתיחת ארגז כתביו והעתקתם. כשנסע לאמסטרדם עבר בעיר פרנקפורט שבגרמניה והמחלוקת הובאה בפני רב העיר הרב יעקב פופרש כ"ץ. הרב דרש מהרמח"ל לחדש שבועתו וכן הורב בפסיקתו ובהסכמת הרמח"ל, לקבור את תיבת הכתבים. למעשה חלק מהכתבים שרדו ככתבי יד, כנראה אצל תלמידי הרמח"ל, ואלה הובאו לדפוס ולפרסום במחצית השניה של המאה הקודמת. כשהגיע הרמח"ל לאמסטרדם נאלץ לעבוד בליטוש יהלומים כדי להתפרנס. לתלמידיו בפאדובה כתב כי השמדת כתביו הן גזירה משמים וחייבים להשלים עימה.

ח. בשהותו באמסטרדם חיבר והביא להוצאה לאור את ספרו הנודע "מסילת ישרים", עליו כתב הרמח"ל "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול". "מסילת ישרים" הפך עם השנים לספר יסוד תורני והתקבל כספר חובה בעיקר ע"י העוסקים בתנועת המוסר. "מסילת ישרים" פרקיה בנויים בקו ישיר כהמשך וכהרחבה וביאור לנאמר בברייתא שבמסכת "עבודה זרה" (דף כ' עמוד ב') בה נאמר "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות,זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש , רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים".

ט. לימים שנים אחרי שהרמח"ל נפטר גוועו ההאשמות שכנגדו, ההפך קרה, תורתו וכתביו הפכו למושג להערצה על כל פלגי היהדות, חסידים כמתנגדים כאחד. נזכיר עובדה בולטת אחת כתנא דמסייע. מסופר על הגאון מווילנה (הגר"א זצ"ל) כי למד בשקיקה ובהערצה את שיטתו הקבלית של הרמח"ל, מספרים כי כשהביאו לו את ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום" לבש בגדי חג. הגר"א ראה בתורת הרמח"ל תיקון המידות ודרך להתקרב לקב"ה.  הוא ראה בו הופעת אור חדש בעולם ולימים אמר "אם הרמח"ל היה חי בזמני- הייתי הולך ברגל לקבל את פניו. בתנועת המוסר הפך הספר "מסילת ישרים" ליסוד הבסיסי והמרכזי בפעילותה. בהמשך השפעה זו הפכה דומיננטית ומשפיעה בעולם הישיבות. בתנועת החסידות ידועה דעתו של המגיד ממזריטש שאמר על מסילת ישרים כי הוא ספר "בהיר וטהור".

י. בשנת ה' תק"ג (1743) עזב הרמח"ל את אמסטרדם. יחד עם אשתו ובנו ויחד עם כמה מתלמידיו עלה לארץ ישראל. כשהגיע לארץ החליט להתיישב בעיר עכו והתגורר סמוך לנמל. הרמח"ל פנה למושל הגליל, דאהר אל עומר (1688-1775) בבקשה להתיר לו להקים בית כנסת בעכו. המושל שהיה ממוצא בדואי והיה ידוע כמי שחידש היישוב היהודי בטבריה, נענה לפניית הרמח"ל. בית הכנסת הוקם והרמח"ל כתב ספר תורה על גבי עור של צבי ובדיו שרקח מתמיסה של קליפות רימונים (הספר נפסל  ונגנז  עקב דהיית הדיו אולם הוא מוצג עד היום בבית הכנסת שבעכו).  מגפה שתקפה את העיר עכו הביאה לפטירת הרמח"ל, אשתו ובנו. הרמח"ל נפטר בכ"ו אייר ה'תק"ו (16 במאי 1746) השבוע לפני 270 שנה. יש הטוענים שהרמח"ל נקבר בטבריה בסמוך לקברו של התנא רבי עקיבא, אולם ידוע כי יהודי עכו היו נוהגים לקבור מתיהם בבית הקברות העתיק שבכפר יסיף. הבסיס לקבורה זו הוא הספק שעכו אינה בתחום ארץ ישראל המקראית. ממה נפשך כתביו של הרמח"ל ובעיקר ספרו " מסילת ישרים" הם מצבת עד לזכרו.